Complexity is a collection of dots
waiting to connect
I connect the dots until a clear,
actionable picture emerges
This is my way
From listening to action. This is what the path looks like.
מובילת חדשנות ציבורית | מעצבת תהליכי שינוי
מחברת בין אנשים, נתונים ותהליכים
בכל תפקיד הבנתי שהאתגר האמיתי לא היה מה שנראה בהתחלה.
הדרך שבה אני מובילה תהליכים כיום לא נולדה ביום אחד, היא התעצבה לאורך השנים. כל עצירת ביניים הוסיפה כלי, נקודת מבט וגישה חדשה, כל אלו ממשיכים ללוות אותי גם היום.
במהלך שנים אלו צברתי ניסיון בניהול, מכירות ושיווק, הובלתי צוותים והשתתפתי בתהליכי הכשרה ופיתוח עובדים. אלו היו השנים שבהן נבנו יסודות הניהול, השירות והעבודה עם אנשים שמלווים אותי עד היום.
כאשר חיפשתי מענה חינוכי אחר עבור ילדיי, חברתי למשפחות נוספות שזיהו את אותו הצורך. יחד יזמנו את הקמת עמותת "פעמוני מדבר", שפעלה לקידום חינוך אנתרופוסופי ולהקמת גן מוכר שאינו רשמי. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בהובלת יוזמה קהילתית משמעותית, ובה התחדדה אצלי ההבנה שכאשר אנשים מתאגדים סביב מטרה משותפת, ניתן ליצור פתרונות חדשים לאתגרים קיימים.
במסגרת עבודתי ב־CIMI פעלתי עם קהילות של מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן באילת, לצד ארגוני חברה אזרחית, גופים בינלאומיים, מוסדות ציבור ושותפים ממגזרים שונים. המטרה הייתה לפתח מענים לילדים ולמשפחות במצבי חיים מורכבים. העבודה בסביבה מרובת שותפים ותרבויות לימדה אותי כי שינוי בר קיימא נוצר מתוך שיתוף פעולה, הקשבה ותיאום בין מערכות שונות.
במסגרת תפקידי כמנהלת הקהילה של באר אורה הובלתי תהליכים לחיזוק חיי הקהילה, תוך מיפוי הצרכים הקיימים, זיהוי תחומים שחסרו ופיתוח יוזמות חדשות יחד עם התושבים. העבודה לאורך שנים לימדה אותי שקהילה אינה נבנית מפרויקטים בודדים, אלא מהקשבה מתמשכת, שותפות ועשייה עקבית.
במסגרת תוכנית הזירה של Bloomberg Philanthropies ו־CIVIX הקמתי והובלתי את צוותי החדשנות של עיריית אילת. התוכנית חיברה בין הניסיון המעשי שצברתי לאורך השנים לבין מתודולוגיות סדורות של חדשנות ציבורית, מחקר, שיתוף ציבור ועיצוב שירותים. החיבור הזה העמיק את דרך העבודה שלי, העניק לה שפה מקצועית וכלים נוספים, ומאפשר לי מאז להוביל תהליכי שינוי מורכבים, משלב זיהוי האתגר ועד לפיתוח, הטמעה ולמידה.
משנת 2025 אני חברה בוועדת ההיגוי של רשת CIVIX לחדשנות מוניציפלית – פורום מקצועי המאגד את מובילי החדשנות ברשויות המקומיות בישראל.
במסגרת הוועדה אני שותפה לעיצוב כיווני הפעולה של הרשת, בניית שיתופי פעולה בין רשויות, קידום למידה משותפת ופיתוח יוזמות המחזקות חדשנות ציבורית ברמה המקומית והארצית.
קהילת עמיתים בינלאומית המחברת בין מובילי חדשנות מהמגזר הציבורי, ומאפשרת למידה, שיתוף ידע ובניית שותפויות סביב פתרון אתגרים ציבוריים מורכבים.
משתתפת בתוכנית CityLab של Bloomberg Philanthropies, רשת בינלאומית ללמידת עמיתים והחלפת ידע בין ערים מרחבי העולם. במסגרתה השתתפתי במפגשים מקצועיים העוסקים בחדשנות עירונית, עיצוב שירותים ציבוריים, בניית יכולות ארגוניות והתמודדות עם אתגרים מורכבים.
וכל אלה — ההשכלה, הניסיון והרשתות — נפגשו במקום אחד שבו תרגמתי אותם לפעולה: תוכנית הזירה באילת.
במסגרת ליווי התוכנית ובתמיכת הנהלת עיריית אילת, הקמתי והובלתי את צוותי החדשנות של עיריית אילת. במהלך ארבע שנות פעילות הובילו הצוותים מחקרי עומק, תהליכי חדשנות ויישום סביב אתגרים עירוניים מורכבים.
תוכנית הזירה מבוססת על מתודולוגיית הקמת צוותי ה-i-teams שפיתחה קרן בלומברג הפילנתרופית ברחבי העולם, ופועלת בישראל בהובלת CIVIX — הבית לתוכניות המובילות חדשנות ברשויות מקומיות, בשותפות עם קרן בלומברג הפילנתרופית, משרד הפנים, מרכז פרס לשלום ולחדשנות וקרן יד הנדיב.
העיר אילת היא הרשות היחידה המפעילה שני צוותי חדשנות במקביל, ופועלת ארבע שנים. במסגרת המודל, עובדי הרשות הנבחרים מקדישים 20% ממשרתם לעבודה בצוות בהובלת אתגרים אסטרטגיים שהוגדרו על ידי הנהגת העיר. ההחלטה להקים שני צוותים הפועלים במקביל נולדה מתוך רצון להרחיב את ההשפעה ולייצר אדוות, להכשיר יותר מובילי שינוי בתוך הרשות. כל צוות הוביל מחקרים ותהליכי חדשנות סביב אתגרים שונים, ובנוסף לאתגרים המרכזיים הובילו חברי הצוותים פרויקטי צד בשותפות עם יחידות שונות ברשות.





השפה המקצועית והמתודולוגיה לא נולדו בתוכנית בלבד. הן נבנו לאורך שנים, מתוך תחנות שונות, ובכל אחת מהן נוסף כלי, נקודת מבט או דרך פעולה.
עם השנים גיבשתי ארגז כלים ודרכי עבודה שאפשרו לי להתמודד עם אתגרים מורכבים ולהפוך אותם לברורים וניתנים לפתרון. כשהצטרפתי לתוכנית הזירה נחשפתי באופן מובנה לחשיבה עיצובית ולעיצוב שירותים. העולמות הללו העניקו תוקף ושפה מקצועית לדרך העבודה שלי.
כשנתבקשתי להרצות על הדרך שבה אני מובילה תהליכי שינוי, בחרתי באופן טבעי במטאפורת האריגה. היא ליוותה אותי עוד מהתקופה שבה הייתי שותפה להקמת מיזם חינוכי, גן אנתרופוסופי ראשון באילת, ולכן קראתי להרצאה ״לארוג את השינוי״.
האריגה לא נשארה רק שם להרצאה. היא הפכה לדרך עבודה ולבסיס למשחק אסטרטגי שאני מפתחת. רק לאחר מכן גיליתי שבעולם המחקר והעיצוב קיימת תפיסה שלמה בשם Weaving. עבורי זה היה רגע של זיהוי, לא נקודת התחלה.
ארבע שנים בתוך תוכנית הזירה נתנו לי מרחב לזקק את מה שאני מביאה, לארבע יכולות שממשיכות לעבוד בכל אתגר חדש שאני ניגשת אליו.
מנהלים רבים מקבלים החלטות על בסיס סקרי שביעות רצון מנותקים, מבלי להבין את חוויית המאמץ השוחקת של האדם בקצה.
הגדרת שאלות מחקר מדויקות ויציאה ישירות אל מקומות המפגש האמיתיים — בבתי הקפה, בגנים הציבוריים, בפרלמנטים קהילתיים. הצלבת דאטה כמותית רחבה עם ראיונות עומק קונטקסטואליים כדי לחלץ את הסיפורים האנושיים שמאחורי הנתונים, ולייצר הבנה עמוקה של האתגר עוד לפני שמחליטים לאן מתקדמים.
מפגשי עבודה וסדנאות עלולים להישאר כאירועים נחמדים שמסתיימים בלוח עמוס פתקיות צבעוניות — ללא מחויבות אמיתית לשינוי ביום שאחרי.
תכנון והובלת מרחבי שיח ״מפוגגי מחיצות״ שבהם תושבים מתוסכלים, בעלי עסקים ומנהלי אגפים בכירים יושבים יחד בגובה העיניים. התהליך מקלף שכבות כאב, מחבר נקודות מבט קוטביות ומייצר שותפות ומחויבות — כי כשמתכננים עם האנשים ולא עבורם, האמון נבנה מחדש.
דוחות אסטרטגיים ויוזמות יצירתיות נקברים במגירות הארגון, כי לעובדי השטח אין את הכלים, הזמן או הביטחון ליישם אותם.
תרגום האסטרטגיה לשגרות עבודה קונקרטיות: תעדוף יוזמות, אפיון תהליכים עם בעלי תפקידים, הטמעת שפה ארגונית חדשה. המטרה: להעצים את עובדי הקו הראשון — ולהפוך אותם מ״שגרירים אבודים״ בערפל המידעי לסוכני שינוי בעלי ביטחון וכלים.
נכנסתי לתהליך הזה בידיעה שזה בסדר גמור לומר אני לא יודעת. ההודאה נטעה בי את האומץ לצאת למסלול חדש ולא מוכר, ובעיניי, זוהי חדשנות.
ארגונים מוצפים ברעש — אלפי פוסטים מתוסכלים, מאות הצעות מפוזרות ודרישות סותרות שמייצרים שיתוק מוחלט.
סינון רעשי הרקע ומיפוי על גבי מטריצות תעדוף מבוססות אימפקט וישימות. התוצאה: אזורי הזדמנות חדים, עקרונות פעולה פשוטים ומפת דרכים ברורה שמאפשרת להנהלה לקבל החלטות אמינות בתוך הערפל.
הפתרונות אינם הסיפור. הדרך שבה הם צמחו היא שממחישה את היכולת.
למרות שהאתגרים עסקו בעולמות תוכן שונים, כולם הובלו במסגרת תוכנית הזירה, הנשענת על ארבעה עקרונות מרכזיים: מחקר מבוסס אדם, קבלת החלטות מבוססת נתונים, עבודה משתפת ומשותפת עם מגוון בעלי העניין, יישום, הטמעה, הערכה ומדידה. עקרונות אלו שימשו בסיס לכל אחד מהתהליכים.
המסגרת הייתה משותפת. המסע היה שונה. בכל אתגר יצאנו מנקודת פתיחה אחרת, אך המחקר לקח אותנו מעבר להגדרה הראשונית של הבעיה. פה תוכלו לראות מה גילינו בדרך, כיצד השתנתה נקודת המבט, ואיך התובנות תורגמו לכיווני פעולה.
כל אתגר הפך לתהליך של מחקר, שותפות, פתרונות והטמעה. זהו סיפורו של האתגר הראשון.
ישראל חיפש מסלול הליכה בטוח, מוצל ונעים. בדרך הוא פגש מחסור בצל, מים ותחושת ביטחון.
העיר תוכננה למכוניות ולא לאנשים.
המחקר שינה את השאלה.
התברר שהאתגר אינו רק שדרוג המרחב הציבורי. המטרה הייתה ליצור מרחב שמעודד הליכה, מפגש ושהייה.
הצוות הוביל תהליך מקצה לקצה: ממחקר שטח של 943 דונם ותצפיות באקלים קיצוני, דרך ניתוח נתונים ושיתוף ציבור, ועד לתרגום הממצאים ליוזמות שהפכו למדיניות עירונית.
עיריית אילת הגדירה את האתגר כשדרוג המרחב הציבורי.
זהו אתגר רחב, הכולל עשרות גורמים, משתמשים, צרכים ומערכות.
ההנחה ההתחלתית הייתה שמדובר בשדרוג תשתיות: ריצוף, ספסלים, שילוט, גינות ציבוריות ותאורה.
אך לפני שניתן היה להציע פתרונות, היה צורך להבין מה באמת דורש שינוי, מי מושפע ממנו, ואיפה נכון להתחיל. המטרה לא הייתה למצוא פתרון, אלא להגדיר נכון את הבעיה.
יצאנו למחקר מעמיק ששילב ידע מקצועי, נתוני שטח וקולות של תושבים.
התהליך כלל ראיונות עם בעלי תפקידים, תושבים ומומחים, תצפיות במרחב הציבורי, מחקרי ספרות ובנצ'מרק, ניתוח שיח תושבים באמצעות ZenCity, שימוש בכלי "מראה מקום", כלי מבית ILGBC לזיהוי ובחינת מרכיבי המרחב המעודדים הליכה, שהוטמע לבדיקת העיר כולה, סקרי הערכת איכות מרחב ומפגשים עם משתמשי המרחב.
כל כלי מחקר צמצם עוד שכבה של אי־ודאות, עד שהתמונה החלה להתבהר.
בעיר נבנתה יכולת חדשה לשפר את המרחב הציבורי מתוך מחקר — לא מתוך הנחות.
יצירת מוקדי שהייה — אתנחתא, שדרוג והקמה של פארקי כלבים להגברת הביטחון וצמצום צואת כלבים, ופעולות לקידום תוכנית אסטרטגית להצללה עירונית לטובת עידוד הליכתיות על פי איכות, נוחות ועניין.
מרחבים שמאפשרים פעילות למגוון סוגי אוכלוסייה, מייצרים שעון פעילות רציף ומגבירים את תחושת הביטחון במרחב.
במהלך ראיון בשלב המחקר המקדים
הצלחתם להביא אותי בלי שאבין בדיוק למה... וכך מצאתי את עצמי בערב שכולו השראה ומחשבה, לא פלא שהייתה הצפה של רעיונות מקוריים... תודה על מקוריות וערב פשוט מעולה.
שיתוף חוויה מסדנת הרעיונאות
לצלילה לעומק








לפני שמחפשים פתרון, צריך להבין את החוויה. למדתי שדווקא ההאטה בתחילת הדרך – הקשבה, תצפיות ותרגום חוויות לנתונים – היא זו שנותנת למקבלי ההחלטות את הביטחון לבחור נכון ולהשקיע במה שבאמת משנה את חיי התושבים.
במבט ראשון נדמה היה שמדובר בבעיה של פינוי. המחקר גילה שמדובר במערכת שלמה שזקוקה לתיאום, הסדרה ושפה משותפת.
במקום להסתפק בהסברה חיצונית מהירה לתושבים על ימי פינוי, בחרה העירייה להעמיק ולחקור את שרשרת הטיפול מקצה לקצה. המחקר חשף פוטנציאל עצום לייעול תפעולי וחיסכון משמעותי בעלויות דרך הסדרה פנים-ארגונית.
הבנו שהכלי לוויסות ולפתרון האתגר נמצא בתוך הארגון, וכי תהליך מבוסס נתונים יאפשר לנו לבנות פתרונות יציבים וארוכי טווח.
המחקר שינה את ההנחה.
גיזום לא מתואם שמבוצע על ידי קבלנים שלא מכירים את הגישה — שבה גיזום נכון מגדיל צל במקום לצמצם אותו.
שלושה עקרונות הובילו את הפתרון:
הצוות הוביל מחקר עומק תפעולי ועיצוב שירות מקצה לקצה — מניתוח עשרות אלפי פניות מוקד וראיונות שטח, ועד לפיתוח והטמעת פתרונות תהליכיים וטכנולוגיים לייעול פינוי הגזם בעיר.
ההנחה הראשונית הייתה שמדובר באתגר תפעולי פשוט של צורך בפינוי מהיר יותר, ושקמפיין הסברה ממוקד לתושבים על ימי פינוי קבועים יספיק כדי להסדיר את הרחובות.
אולם השאלה האמיתית שהובילה אותנו הייתה עמוקה ומורכבת יותר: למה בעיית הגזם והגרוטאות ממשיכה לחזור, למרות שכל כך הרבה גורמים מצוינים כבר מטפלים בה בשטח? הצעד הראשון שלנו היה להשהות את פתרונות הבזק המהירים ולצאת להבנה מעמיקה של שרשרת השירות מקצה לקצה.
במקום לרוץ לחפש פתרונות, למדנו את המערכת ומיפינו את מסע המשתמש מקצה לקצה — מחוויית התושב, דרך קבלני הגינון והמפקחים, סיווג הפניות למוקד העירוני, ניתוח נתוני הפניות, ועד לפינוי הגזם והגרוטאות מהרחוב אל תחנת המעבר ומשם לאתר ההטמנה.
מעבר לשדרוג ערוץ הוואטסאפ וגיבוש הנחיות חדשות לקבלני הגינון, השינוי האמיתי שנשאר בעיר הוא בשינוי נקודת המבט. מופו מסעות משתמש ותהליכי עבודה, זוהו פערי תיאום בין בעלי עניין, והוטמעו מהלכים לשיפור וייעול פינוי הגזם והגרוטאות — בהם הכשרה מקצועית לגיזום נכון, שדרוג תפריט הוואטסאפ של המוקד וחיזוק התיאום בין הגורמים המעורבים.
אנחנו לא באים ממקום ביקורתי. המטרה היא לשפר את המצב יחד איתכם — אתם בעלי הניסיון והידע בשטח, ואנחנו צריכים אתכם בכדי לשפר את השירות לתושב.








חדשנות ציבורית לא מתחילה בטכנולוגיה. היא מתחילה באנשים שמפעילים את המערכת בכל יום. כשעובדי הקצה ושותפי הביצוע הופכים לחלק מהחשיבה ולא רק מהיישום, השינוי הופך מעוד הנחיה ארגונית לאחריות משותפת.
נפרק יחד את ה"רעש" ונזקק את ה"אות".
נטע, אמא לשלושה, חיפשה מידע על אירוע עירוני ולא מצאה אותו בזמן. הילדים התאכזבו. השאלה לא הייתה האם המידע פורסם — אלא האם התושב הצליח למצוא אותו כשהיה זקוק לו.
עיריית אילת משקיעה משאבים אדירים ועמלה ללא הרף בעשייה יומיומית ענפה, אך עבור רוב התושבים עשייה זו נותרת שקופה ובלתי נראית.
מפרקים את ״הגשר הבלתי נראה״ ומעבירים את עיריית אילת מרעש של שמועות לאות של אמון ושיתוף
נקודת מפנה
בהתחלה הנחנו שהאתגר הוא שיווקי או טכנולוגי בלבד, ונוגע בעיקר לבחירת ערוץ תקשורת כזה או אחר. בפועל גילינו שהאתגר הוא תרבותי-ארגוני עמוק: הבעיה אינה מחסור בכלים או בפלטפורמות אלא כשל תהליכי בסנכרון ובממשקים הפנימיים, שיצר ״חוויית מאמץ״ מתישה עבור התושבים שאילצה אותם להסתמך על שמועות וקשרים אישיים.
הצוות הוביל תהליך מחקר ופיתוח מקיף מקצה לקצה, החל מהקשבה אובססיבית לתושבים בשטח וראיונות פנים-ארגוניים, דרך עיצוב פתרונות משותפים במפגש ״מפוגג מחיצות״, ועד להטמעה מערכתית של תיק יוזמות המבסס מודל של ממשל שיתופי ברשות.
לא חסרה עשייה, חסר הסבר. כשלא מסבירים – זה מרגיש כאילו לא קורה כלום.
יצאנו לדרך מתוך ההבנה שהקשר בין עירייה לתושב אינו נמדד רק בהיקף העשייה בפועל, אלא באופן שבה היא נראית, מובנת ונחווית בשטח.
נקודת המוצא הייתה לפתור פער מתמשך שבו עירייה שעושה רבות בתחומי התשתיות, החינוך והתרבות, אינה נתפסת ככזו בעיני תושביה, ולפצח כיצד עשייה ענפה הופכת ל״בלתי נראית״.
באמצעות הקשבה אובססיבית בשטח – שכללה סקר דיגיטלי (655 מגיבים, 436 השלימו), 15 ראיונות עומק פנימיים, 24 ראיונות שטח, ניתוח שיח דיגיטלי והשתתפות פיזית ב-4 פרלמנטים קהילתיים קיימים – גילינו תמונה כואבת.
התושבים מתוסכלים מתדירות וזמינות המידע (52% חוסר שביעות רצון) ומשלמים ״מס מאמץ״ יומיומי במעבר בין פלטפורמות, בעוד שעובדי העירייה מתפקדים כ״שגרירים אבודים״ המגלים מידע קריטי על אגפים אחרים יחד עם התושבים.
התהליך חרג הרבה מעבר ליוזמות נקודתיות, והניח תשתיות ארגוניות ותרבותיות עמוקות. המעבר מתגובה לאירועים לתהליך מובנה של מחקר, הקשבה ושיתוף יצר שפה מקצועית משותפת וארגז כלים רחב הפותחים ערוצים חדשים לזרימת מידע. עובדי השטח חוו תחושת העצמה וביטחון מוגברת בתפקידם כמניעי שינוי, ונוצרה תשתית ארגונית חדשה — כזו שמחזקת תיאום בין יחידות ומשפרת את זרימת המידע, כך שיותר מהעשייה העירונית מגיעה לתושבים.
הקשר עם התושב אינו נוצר בנקודת המפגש, אלא הרבה לפני כן. הוא נארג בכל חיבור בין אנשים, תהליכים ומידע בתוך הארגון. כשהאריגה הפנימית חזקה, גם האמון כלפי חוץ מתחזק.
לצלילה לעומק









איך הופכים מוסד עירוני מנוכר ל״סלון עירוני״ פועם? המחקר שבר את המודל המסורתי של שיתוף ציבור, ותירגם חוויות ורגשות להנחיות אדריכליות.
מפגשי שיתוף ציבור מסורתיים נוטים להינעל ב״לופ של תלונות״ על בעיות ההווה, ומקשים על אדריכלים ומתכננים לחלץ דרישות מרחביות עבור בניין העתיד.
האתגר לא היה לאסוף רעיונות. האתגר היה להפוך אותם לידע שאפשר לעבוד איתו.
קבלת פנים חכמה שמכוונת בחיוך — לא בטופס
טכנולוגיה חכמה שרואה אנשים
רחפנים עירוניים מביאים מסמכים עד הבית, רובוטים חכמים מלווים את המבקרים, והתורים נעלמו. דווקא כשהבירוקרטיה נעלמה, עלתה השאלה החשובה באמת: כיצד צריך להרגיש המרחב העירוני כאשר אנשים כבר אינם מגיעים רק כדי לקבל שירות?
במקום לבהות במסכי תורים, התושב מתיישב בפינת קפה ומניח את הטלפון על שולחן עץ חכם. השולחן מאיר בעדינות ומציג את הזמן הנותר עד להגעת התור, מה שמאפשר מנוחה או שתיית קפה ברוגע.
לביצוע פעולות רבות אין צורך לצאת מהבית. אישורים, טפסים חתומים ורכיבים פיזיים מועברים ישירות לדלת התושב באמצעות רחפנים עירוניים שקטים, דבר החוסך זמן ופקקים.
ההחלטה להקים בית עירייה חדש פתחה הזדמנות לחשוב מחדש על חוויית השירות העירונית – מהרגע שבו התושב נכנס ועד לרגע שבו הוא יוצא. כבר בתחילת הדרך הבנו שלא מספיק לשאול מה חסר היום. אם רוצים לתכנן את השירות של העתיד, צריך לחקור אחרת.
שני גילויים שינו את כל התכנון: שחווית השירות מתחילה הרבה לפני הכניסה לבניין, ושהתשתית האנושית חזקה מהתשתית הפיזית — עובדים נותנים שירות מצוין בתנאים שלא תומכים בהם.
התשתית האנושית חזקה מהתשתית הפיזית.
פגשנו עובדים שנותנים שירות מצוין, אך עושים זאת בתנאים שאינם תומכים בעבודתם. התצפיות המחישו שגם לצרכים היומיומיים של העובדים, כמו הפסקת אוכל, לא תמיד נמצא מרחב נפרד מחלל השירות. באותו רגע הבנו שחוויית שירות טובה מתחילה גם בתנאים שמאפשרים לאנשים להעניק שירות מיטבי לאורך זמן.
חוויית השירות מתחילה בהפחתת חיכוך
במסגרת למידת עמיתים עם עיריות תל-אביב וירושלים, למדנו שחוויית השירות מתחילה עוד לפני המפגש עם נותן השירות. תובנה מרכזית הייתה החשיבות של הרחקת מוקדי חיכוך (כגון אכיפה) מחזית קבלת הפנים, כדי לאפשר כניסה רגועה, ברורה ומזמינה יותר למרחב השירות.
הפרויקט השאיר שתי מורשות מוחשיות. הראשונה — מערכת כלי ניווט למתכננים: פרוגרמה חווייתית ומפת חום של נקודות חיכוך, ששולבו באופן מחייב בתוכניות העבודה של בית העירייה החדש. השנייה — מודל הסדנה והאפליקציה הדיגיטלית שפיתחתי (LIVE Ideation), שנשארו כיכולת עבודה: הצוות העירוני יכול להמשיך ולפתור בעיות עירוניות מורכבות בשיתוף הציבור — בצורה שמייצרת אמון אמיתי.
נקודת מפנה
בתחילת הדרך, הנחת היסוד הייתה שלצורך תכנון קומת השירות החדשה די לשאול את הציבור שאלות ישירות על בעיות השירות והתורים של היום. בפועל, גילינו ששיח ישיר רק מנציח תסכולים נקודתיים, וכי פריצת הדרך מחייבת שימוש בעיצוב ספקולטיבי, הצלבה דינמית של פרסונות אנושיות עם תרחישי עתיד מופרכים שהניחו שהטכנולוגיה פתרה הכל, ובכך אילצו את המשתתפים להתמקד אך ורק בצרכים פיזיים, ארגונומיים ואקוסטיים.
סדנת עיצוב חווית שירות לעתיד 2035 — סדנת עיצוב ספקולטיבי ייחודית שרתמה את שחקני תיאטרון אלעד כ״שובר קרח״ רגשי לעקיפת חסמי ההווה ולמיפוי ״מפת רגש״ על גבי תוכניות ההדמיה האדריכליות.
אפליקציית רעיונאות LIVE — כלי דיגיטלי שפותח למהלך זה, הצליבה בין פרסונות לתרחישי 2035, ואפשרה ל-75% מהמשתתפים להזרים רעיונות וממצאים בזמן אמת לבסיס הנתונים. והתוצאה דיברה בעד עצמה:
שיהיה בכניסה איש או אשת שרות מסבירת פנים שתתן הכוונה בצורה מכבדת ומכילה. וזה משהו שחשוב גם לא בכניסה, החוויה נקבעת לפי המפגש האנושי ואם היא נעימה כל מפגש הכי בירוקרטי ומתסכל יכול להסתיים בביטחון ותחושת חיבור.
הפרויקט הזה חידד עבורי שחוויית התושב לעולם לא תעלה על חוויית העובד. מרחב פיזי הוא רק ביטוי למה שקורה בתוך הארגון. לפני שמעצבים מבנה או שירות, צריך לעצב תנאים שמאפשרים לעובדים להעניק שירות מתוך רוגע, פרטיות ומשמעות.
לצלילה לעומק







בתוך התהליכים האלה נולדו כלים שלא היו קיימים קודם. כל אחד מתוך צורך שלא מצא מענה.
רבים מהכלים המוצגים כאן לא התחילו כרעיון מוגדר מראש — הם צמחו מתוך העבודה עצמה. לאורך הדרך, דרך המחקר והשיחות, זיהינו צרכים שכלים קיימים לא יכלו לתת להם מענה. ההקשבה לצוות, לעובדים ולמשתתפים אפשרה לי לפתח כלים חדשים בזמן אמת — כלים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו.
לא שאלנו מה עובד היום. שאלנו מה תהיה חוויית השירות בשנת 2035. תושבים ועובדים נעו בין פרסונות לתרחישי עתיד, והזינו 278 רעיונות דרך אפליקציה דיגיטלית בזמן אמת, וגם התוצרים הוצגו בלייב לנוכחים.
אחד האתגרים המרכזיים בתכנון בית העירייה החדש היה לשמוע את קולם של התושבים ועובדי העירייה מעבר לבעיות של היום. במקום לאסוף תלונות על בירוקרטיה, תורים או חניה, ביקשנו להבין כיצד הם מדמיינים את חוויית השירות ואת המרחב העירוני של העתיד. לשם כך נדרש כלי שיתוף ציבור חדשני, כזה שמעודד חשיבה עתידית ומתרגם את הרעיונות והצרכים שעולים מהמשתתפים לתובנות תכנוניות שניתן לעבוד איתן.
האפליקציה מלווה סדנת רעיונאות פיזית באמצעות תהליך רעיונאות דיגיטלי מובנה, המבוסס על פרסונות ותרחישי עתיד. במקום לענות מתוך נקודת המבט האישית שלהם, המשתתפים מתבקשים להיכנס לנעלי דמויות שונות ולדמיין את חוויית השירות בשנת 2035. במהלך הסדנה שולבה האפליקציה עם דיון קבוצתי מונחה סביב שולחנות ואפשרה תיעוד ועיבוד של הרעיונות בזמן אמת. כך נאספו 278 רעיונות תכנוניים, כ־75% מהם באמצעות האפליקציה וכ־25% באמצעות פתקיות וקנבסים. כלל הרעיונות עובדו, קוטלגו לאשכולות צורך והוזרמו ישירות אל סביבת העבודה של המתכננים, כך שקולם של התושבים והעובדים המשיך ללוות את קבלת ההחלטות גם לאחר שהסדנה הסתיימה.
חודשים של מחקר, עשרות מקורות מידע, מאות ממצאים. הכל היה שם, רק שאף אחד לא יכול היה לראות את התמונה המלאה. הכלי נועד לוודא שקולם של התושבים ועובדי העירייה לא יישאר בשלב המחקר, אלא ימשיך ללוות את קבלת ההחלטות התכנוניות.
הרעיונות שנאספו בסדנאות לתכנון בית העירייה החדש היוו שכבה אחת בלבד מתוך תהליך מחקר רחב היקף. לאורך תהליך המחקר נאספו מאות ממצאים ממקורות מגוונים: תצפיות, ראיונות, סקרים, סדנאות, פרסונות, תרחישים, סקירת ספרות, למידת עמיתים ונתונים עירוניים. האתגר לא היה איסוף המידע, אלא הפיכתו לכלי עבודה עבור המתכננים. מסמכי סיכום אינם מאפשרים להבין את הקשרים בין שכבות המחקר, לחזור למקור של כל תובנה או לבסס החלטות על מכלול הראיות. מתוך צורך זה נוצרה מערכת ניווט למתכננים, ההופכת חודשים של מחקר לסביבת עבודה דינמית המלווה את תהליך התכנון.
מערכת הניווט הדינאמית מרכזת במקום אחד את כלל שכבות המחקר ומחברת בין ממצאים, תובנות, פרסונות, תרחישים, רעיונות והמלצות לכדי עקרונות תכנון. ניתן לנווט בין שכבות הידע, לחזור בכל רגע למקור שעליו מבוססת כל תובנה, ולעבור מתמונה רחבה אל ראיה ספציפית. כך יכולים המתכננים לעבוד עם ידע חי ומתעדכן, לקבל החלטות מבוססות ראיות ולבחון את השפעתן לאורך כל תהליך התכנון.
עשרות אנשים בחדר, כל אחד עם דעה. כשכל אחד מדבר, זה רעש. כשרואים את הדפוסים שעולים מכולם יחד, זה אות.
לקראת הצגת העשייה שלי בפני משתתפי תוכנית "מובילים דיגיטליים לשלטון המקומי" שהתארחו באילת, חיפשתי דרך להפוך הרצאה חד־כיוונית לחוויה משתפת. מאחר שלא מצאתי כלי ששילב באופן מדויק את חוויית המשתמש, עיבוד התובנות בזמן אמת והמחשה חזותית של החשיבה הקבוצתית, פיתחתי את "מרעש לאות" – כלי המתרגם עשרות קולות ותשובות לתובנות משותפות כבר במהלך המפגש. כיצד מאפשרים לקבוצה לראות את החשיבה הקבוצתית מתפתחת בזמן אמת, להפוך עשרות תשובות בודדות לתמונה משותפת, ולבסס את המשך השיח על תובנות ולא רק על תחושות?
מנוע עיבוד תובנות בזמן אמת, המעבד תשובות ורעיונות המתקבלים במהלך הסדנה, מזהה דפוסים ואשכולות משמעות, ומציג תמונת מצב קבוצתית המתעדכנת באופן רציף. המשתתפים והמנחים יכולים לראות כיצד רעיונות מצטברים, מתחברים ומתורגמים לתובנות במהלך המפגש עצמו, וכך להמשיך את השיח על בסיס הבנה משותפת ולא רק אוסף של תגובות.
מטאפורת האריגה התפתחה מתפיסת עולם אישית לדרך עבודה, ומשם למשחק קופסה חווייתי לפיתוח חשיבה מערכתית והובלת שינוי. במקום לדבר על שיתוף פעולה, המשתתפים חווים כיצד אנשים, משאבים והחלטות משפיעים זה על זה — ומגלים שחוזק אמיתי נוצר רק כשהחיבורים ביניהם עובדים.
מטאפורת האריגה ליוותה אותי הרבה לפני שהפכה לדרך עבודה ולמשחק. היא צמחה מתוך הבנה פשוטה: שינוי לא נוצר מרעיון אחד או מאדם אחד, אלא מהיכולת לחבר אנשים, נקודות מבט ומשאבים. בעבודה עם ארגונים, עלה צורך בכלי שיאפשר למשתתפים לא רק לדבר על מורכבות, אלא לחוות אותה בעצמם. כך נולד משחק הקופסה לחידוד ופיתוח חשיבה מערכתית והובלת שינוי, המתרגם עקרונות של חשיבה מערכתית, שיתוף פעולה וקבלת החלטות לחוויה משותפת.
במהלך המשחק, כל משתתף נכנס לנעליים של ארכיטיפ ארגוני עם חוזקות, מגבלות ונקודת עיוורון משלו. דרך מכניקות משחק שמדמות מציאות ארגונית — לחץ זמן, משאבים מוגבלים, אירועים משתנים ותלות הדדית בין יחידות — המשתתפים מגלים כיצד החלטות מקומיות משפיעות על המערכת כולה. במקום ללמוד על שיתוף פעולה, הם חווים כיצד אמון, הקשבה וחיבור אנושי הם מה שמאפשר למערכת להצליח.
הכלים הם חלק מהסיפור. השאלה היא מה ממשיך לפעול גם אחרי שהפרויקט נגמר.
זהו הדפוס שמלווה אותי בכל אתגר.
השפעה אמיתית אינה מסתיימת עם סיום הפרויקט. היא נמדדת במה שנשאר בארגון הרבה אחרי שהתהליך הסתיים.
עם הזמן זיהיתי שתהליכים בהובלתי חוזרים על אותו דפוס. הם מתחילים באנשים ובהבנת השטח, ממשיכים ביצירת חיבורים ושותפויות, וכאשר כל החוטים נשזרים יחד נוצרת השפעה ויכולת להוביל שינוי.
שזירה זו המחוברת אליי ממטאפורת האריגה, חוזרת בכל תהליך או צומת בחיי, כאשר היא מציגה מערכת של קשרים בין אנשים, נתונים, שותפים ותובנות, המאפשרת לארוג את השינוי מבפנים — שינוי שהארגון יכול להמשיך להוביל בעצמו.
הבנה עמוקה יותר של תהליכים, סדרי עדיפויות ברורים וכיוון שניתן לפעול לפיו.
שפה משותפת, שיתופי פעולה ואמון שמאפשרים להתקדם יחד.
רעיונות הופכים לתוכנית פעולה, כלים ותהליכים שמתחילים לעבוד במציאות.
לא רק תוצר אחד, אלא כלים מעשיים, שיטות חשיבה ויכולת להתמודד עם אתגרים גם בהמשך.
יכולת לקבל החלטות, להוביל תהליכים ולהמשיך להתפתח גם לאחר שהעבודה המשותפת הסתיימה.
Perspectives from leaders, colleagues and partners I've had the privilege to work with.
בין אם אתם מובילים ארגון, צוות או יוזמה, או פשוט מחפשים בהירות לגבי הצעד הבא שלכם, אשמח לחשוב יחד, לשאול את השאלות הנכונות ולנווט איתכם את הדרך המתאימה ביותר – תוך כדי תנועה.
לפעמים שיחה אחת מספיקה כדי לראות את התמונה מזווית אחרת.
ולפעמים היא הופכת לנקודת הפתיחה של תהליך משמעותי.